‪‬‏

Archive for the ‘עבודה רגשית’ Category

נונה קוראת מחשבות

 נוּנָה קוראת מחשבות – מאת אורית גידָלי – על מחשבות ועל מלים; ועל הפערים שביניהן

 עלילת הספר

 הספר “נונה קוראת מחשבות” שכתבה המשוררת אורית גידלי ואיירה איה גורדון-נוי (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2001) מספר את סיפורה של נונה, שנעלבה מילד מהגן שלה שאמר לה: “יש לךְ רגל של פלמינגו”. נונה “לא בדיוק ידעה מה זה פלמינגו”, ובכל זאת היא נעלבה מאד. נונה מספרת על כך לאמה, שמיד מוצאת את מכשיר הקסמים המיוחד, שמאפשר לראות מתחת לְמָה שאנשים אומרים, גם אֶת מה שהם חושבים אבל לא אומרים ואת המחשבות שעומדות מאחורי המלים. כך, למשל, רואה נונה שילד שמושך לאמו בשמלתה ואומר: “אני רעב” חושב לעצמו: “תקני לי שוקולד”, וגם כשהוא אומר: “קשה לי ללכת” הוא חושב: “תקני לי שוקולד…”. עוד היא רואה שהילד שכינה את רגלה “רגל של פלמינגו” חושב לעצמו: “כשאת בסביבה הכל נראה ורוד”, וגם: “ואיזה חכם אני שאני יודע להגיד פלמינגו”.

בהמשך הסיפור, מסתכלת נונה דרך המכשיר על “עוד ילדים שאמרו דברים לא נחמדים” ורואה מה באמת עומד מאחורי דבריהם, והיא גם רואה ש”אצל ילדים שמקללים, יש לפעמים ממש קלקול: בדרך מהבטן לפה, מלים טובות מתהפכות אצלם לרעות”. נונה מזמינה את ה”ילד המעליב” אליה הביתה בתנאי שיבטיח לא לומר דברים מעליבים. אחר-כך היא מחזירה את מכשיר הקסם לאמא משום שהיא כבר יודעת לעשות קסמים בלי מכשיר. בסיומו של הסיפור הכלב של השכנים מצא את המכשיר והביט בכלבה שאומרת: “האו” ובעצם מתכוונת ל….”וואו”; והוא “התחיל לנבוח פחות ולכשכש בזנב יותר. וכל הימים שלו התמלאו בקסם”.

הספר עצמו גם הוא מלא בקסם שעשוי מן האיורים החכמים ומלאי החן של איה גורדון-נוי שמורכבים מבועות מלל ולצידן בועות מחשבה של הדמויות, כשברקע פירושן של מלים מן המילון, למשל המלים: “מחשבה”, “מילה”, “הסתרה”; ומן הכתיבה המשוררית – המשולבת בחריזה ומצלול ייחודיים – של אורית גידלי.

 

מתחת לפני השטח: באלו תכנים רגשיים עוסק הספר

בשירהּ “ילדה” – מתוך ספר שיריה הראשון – כתבה אורית גידלי: “אני הילדה הפסקה מפחידה אותי/ יותר מן השעור לא ברור/ מה צריך לעשות, ילדים אחרים/ החמצות. // מצביעה בזקיפוּת  קומה האצבע/ נשלחת אל פנֵי התקרה/ מבוגרים, מבוגרים/ בואו ואִסְפוּ את היד הגבוהה/ מְשׂוּ אותה מן הילדוּת” (אורית גידלי, עשרים נערות לקנא, ספרית פועלים, 2003).

בספר הילדים “נונה קוראת מחשבות” מתארת גידלי את מה שקורה ב”הפסקה המפחידה”, כלומר את המתרחש בין הילדים כאשר המורה או הגננת לא מבחינות: הצקות והעלבות של ילדים על-ידי חבריהם למסגרת החינוכית. בשיר מבקשת הדוברת מן המבוגרים שימשו את ידה – כלומר אותה – מן הילדוּת, מחוויות קשות שעוברות לעתים על ילדים ואין להם שליטה עליהן. מכשיר הקסמים של נונה הוא בעצם דרך להשיב לנונה – שנפגעה על-ידי ילד אחר – אֶת השליטה: כעת היא יכולה לדעת מה מתרחש במוחם של הילדים המעליבים והיא מבינה שהרבה פעמים המחשבות שעומדות מאחורי המלים שונות לגמרי מן המלים עצמן.

הספר החכם הזה מלמד ילדים שהדברים הם מורכבים הרבה יותר מכפי שהם נראים ושלא תמיד הדברים הם כפשוטם: “לא תמיד אומרים מה שחושבים, או חושבים מה שאומרים שחושבים, או אומרים מה שחושבים שאומרים”. נונה עוברת תהליך של התפתחות: בתחילת הסיפור היא נמצאת בעמדה הנעלבת, אבל בהמשכו היא מסוגלת לראות את מורכבותם של הדברים. כך, נונה כבר נעלבת פחות ופחות מהילד המעליב ואפילו מסוגלת להתקרב אליו ולבקש את חברתו מתוך עמדה של כוח, שגם מציבה גבול: התנאי שנונה מציבה לכך שהילד יבוא לביתה הוא שלא יאמר דברים מעליבים.

הורים רבים שואלים את עצמם מהי הדרך הנכונה להדריך את ילדיהם כאשר הם מהווים מושא לעלבון לילדים אחרים: האם להתעלם ולעבור הלאה או האם “להשיב מלחמה”. סיפורה של נונה מלמד את דרך הביניים בין שתי האפשרויות האלו: לא כדאי להיעלב מאותם ילדים שמקללים – כי כוונותיהם, פעמים רבות, הן אחרות לגמרי –  אבל גם לא צריך להבליג על עלבונות אלא לשים גבול ברור (“לא כדאי להיעלב מהם, אבל גם לא כדאי לשתוק כמו דג כשאומרים לך דברים לא יפים”).

הספר מעלה למודעות הילדים את קיומו של מרחב פנימי, בתוכו ניתן לחשוב דברים שלא בהכרח באים לביטוי בחוץ. על-ידי הכרה של הילד בהבדל בין המרחב הפנימי (המחשבות) לבין המרחב החיצוני (האמירות עצמן) מתפתח מרחב שבתוכו ניתן לקיים קשר המסוגל להכיל גם אי הבנות ועלבונות וגם מאפשר הכרה במרחב של האחר, יחד עם שימת גבול לאמירות פוגעות. 

ברגע שהילד מכיר בכך שדברים פוגעים שאחרים אומרים לא תמיד נועדו לפגוע – ויש להם מרחב פנימי בתוכו הדברים שונים לעתים מאלו שבחוץ – מתחזק בטחונו גם במרחב הפנימי שלו ובעצמו והוא פחות מושפע מאמירות חיצוניות של ה”ילדים האחרים”.

למי מתאים הסיפור וכיצד ניתן לעשות עבודה רגשית בעזרתו

הסיפור מתאים לילדים מגיל 5.

למי אפשר לקרא את הסיפור

עבודה רגשית שניתן לעשות בעזרת הסיפור

לקבוצות של ילדי גן חובה, שיש בהןן נטייה לומר מלים מעליבות לילדים אחרים.

 ·ניתן להתייחס למצבים מן היומיום של הגן עצמו, בהם ילדים אמרו זה לזה אמירה מעליבה, או לחילופין לבקש מהילדים לספר דוגמא לכך שמישהו העליב אותם או שהם העליבו ילד אחר.

אפשר להכין ביחד עם הילדים את “מכשיר הקסמים של נונה” ממנקי מקטרות (על-ידי קיפול מנקה המקטרות כך שנוצרת לולאה), ולבקש מהילדים להביט דרך המכשיר ולומר מה המשפט שהם רואים מאחורי האמירה המעליבה שהם נתנו בדוגמא.

  • ·אפשר אחר-כך להשתמש במכשיר באופן יומיומי כחלק מחיי הגן, ובהזדמנויות בהן ילדים אומרים דברים פוגעים – להביט דרך המכשיר ולשקף את מה שיתכן והתכוונו “באמת” לומר.

לילדים שנוטים להיעלב בקלות גם מדברים שלא היו אמורים להעליב ולא כוונו להעליב.

ניתן להכין עם הילדים את המכשיר (כמו בדוגמא הקודמת) וכאשר הילד נעלב שלא לצורך, להביט יחד איתו דרך המכשיר ולשאול: “בוא נחשוב ביחד: לְמָה עוד הייתי יכול להתכוון כשאמרתי כך וכך (או: “כשעשיתי כך וכך….”) [ "הייתי", "אמרתי" ו"עשיתי" מתייחסים לגורם ממנו הילד נעלב]. 

לילדים שנוטים לומר לאחרים דברים מעליבים

ניתן להכין עם הילדים את המכשיר (כמו בדוגמא הראשונה), וכאשר הילד מעליב ילד אחר לומר: “אני בטוחה שלא התכוונת להעליב אותו. בוא נסתכל דרך המכשיר ונחשוב ביחד מה באמת רצית להגיד לו”, וכאן אפשר ורצוי לסייע לילד במציאת מלים שיביעו כעס/ עלבון/ עצב/ אכזבה בִּמְקום קללה.

דמעות ורדות

               

          דְּמָעוֹת וְרֻדּוֹת – על הקושי בביטוי רגשות, ריצוי ועל הנזקים שבשמירת דברים בבטן

 

עלילת הספר

 

הספר “דמעות ורודות” שכתבה חנה גולדברג ואיירה כריסטינה קדמון (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001) מתחיל כך: “יום אחד כולם שיחקו עם כולם, רק עם מותק אף אחד לא שיחק. מותק עמדה בצד והרגישה דמעות בגרון. היא עצרה את הדמעות ולא נתנה להן לטפס לעיניים. אחרי שהשמש שקעה כולם הלכו הביתה ומותק גם”.

בבית שואלים אותה הוריה של מותק מה קרה לה, אבל מותק אינה מוכנה לספר להם. היא דוחפת את הדמעות למטה ולא נותנת להן לצאת. למחרת בבוקר מופיע כתם שחור על החזה של מותק במקום של הלב. כך, הולך הכתם וגדל, מתפשט על כל הבטן של מותק עד שהוא ממלא את כל כולה. מותק מתבוננת במראה ורואה שהיא כולה שחורה. זה הרגע בו היא כבר לא מסוגלת לעצור את דמעותיה והן מתחילות לזלוג ולהפוך למבול של דמעות שמותירות אחריהן שבילים ורודים – צבע פרוותה של מותק. מותק שבה להיות ורודה לגמרי ומרגישה ש”הלב שלה מתמלא בגעגועים”. היא יוצאת החוצה ורואה ש”בחוץ היה יום חדש לגמרי, וכולם אכלו גלידה”. מישהו שואל את מותק אם היא רוצה גלידה. מותק רוצה ומלקקת גלידה ביחד עם כולם. 

 

מתחת לפני השטח: באלו תכנים רגשיים עוסק הספר

 

“דמעות ורודות” מספר על ילדה שמתמודדת לבדה עם חווית דחייה ועם רגשות של עצב ועלבון ולא מוכנה לשתף בהם אף לא את סביבתה הקרובה. אולי מותק היא ילדה מופנמת וסגורה שלא מביאה את עולמה הפנימי אל החוץ בקלות; ואולי לא בכדי קוראים למותק – מותק: יתכן ומותק היא ילדה מְרַצָה, מותק כזאת שמוכרחה להיות “מושלמת”, שהמחשבה לבטא רגשות שליליים החוצה היא בלתי נסבלת בעיניה בגלל התחושה שסביבתה לא תוכל לעמוד בכך.

כך או כך, הרגשות השליליים אינם נעלמים כשלא מדברים עליהם אלא בדיוק להפך: הם הולכים ומתעצמים עד כי הם ממלאים את כל ישותה של מותק. כלומר, כאשר משהו מעיק על הנפש ואינו יוצא החוצה – הוא הולך וגדל בתוכנו ולא מאפשר לחשוב או לעסוק בדברים אחרים; הרגשות הקשים ממלאים את המרחב הנפשי כולו. אלא שאותם רגשות לא יכולים להישאר בתוך הנפש לנצח; כאשר הם ממלאים את כל שטחה של הנפש – הם מוכרחים למצוא להם דרך לצאת אל החוץ. הדרך הזאת יכולה להיות באמצעות משבר נפשי, התפרצות זעם או באמצעות בכי – כמו שקורה למותק. ברגע שמותק בוכה ומבטאת את כאבה – היא חוזרת להיות ורודה, בצבעה המקורי. כלומר, ברגע שאנחנו מוציאים החוצה ומבטאים בעולם גם את רגשותינו הקשים – אנחנו יכולים להיות אנו עצמנו. אין זה מקרי שהרגע בו מותק יוצאת החוצה ללקק גלידה עם כולם הוא לאחר שבכתה ושבה להיות היא עצמה: היכולת לפגוש את החוץ, לשחק ולהתפנות לפעילות כלשהי מתאפשרת רק לאחר שהנפש מתרוקנת ממה שמעיק עליה. מותק יכולה כעת ללקק גלידה ביחד עם כולם, משום ששב אליה ה”אני” שלה – לאחר שהרשתה לעצמה לבטא אותו בעולם: לבכות, ובכך לספר לעולם על תחושותיה הקשות.

ישנם ילדים שמתקשים לבטא את רגשותיהם השליליים ולספר על תחושות או חוויות שנחוות עבורם כקשות, ממספר סיבות אפשריות: יתכן והם חוששים מתגובת סביבתם, יתכן ואין ברשותם את המלים המתאימות להבעת הרגשות שלהם, יתכן ואינם מורגלים בסביבה שבה משתפים ומדברים בפתיחוּת על רגשות.

דרכים אפשריות, אם כן, ליצור עבור ילדים סביבה שבה ניתן לשתף הן:

  • לשמש להם מודל ולספר להם גם על דברים קטנים שלא מצליחים להורים עצמם ברמה היומיומית.
  • לשמש להם מודל בעצם ההצבעה על רגשות של כעס או עצב אצל ההורים עצמם. ההצבעה על רגשות אלו אינה ברמה של שיתוף הילד בפרטי המקרה והכבדה עליו אלא ברמה של מתן שמות לרגשות ומתן לגיטימציה לרגשות אלו (למשל: “אבא קרא עכשיו ספר מעציב, ולכן הוא קצת עצוב”, או “לאמא היה ריב עם השכנה ולכן היא כועסת עכשיו”).
  • לתת שמות לרגשות של הילדים ובכך להרחיב את טווח האפשרויות שלהם לבטא את רגשותיהם. 

למי מתאים הסיפור וכיצד ניתן לעשות עבודה רגשית בעזרתו

הסיפור מתאים לילדים מגיל 4.

למי אפשר לקרא את הסיפור

עבודה רגשית שניתן לעשות בעזרת הסיפור

לילדים שמתקשים לבטא את רגשותיהם ולשתף בהם את סביבתם.

ניתן להכין את קופסת הרגשות של מותק ובאמצעות כך לסייע לה לספר מה היא מרגישה: לגזור לבבות קטנים ועל כל לב לכתוב ולצייר עם הילדים: “מותק כועסת כי….”, “מותק עצובה כי….”, “מותק נעלבה כי….”, “מותק היתה רוצה ש….” ועוד.

פעילות זו תעזור במתן שמות לרגשות, ביצירת מודעות להם וכן בביטויָם החוצה. ניתן גם לשמור את הקופסא ובהזדמנויות שונות להכניס לתוכה רגשות שהילדים עצמם מרגישים.

לילדים שמתקשים לבטא את רגשותיהם ולשתף בהם את סביבתם.

פעילות שמתאימה לילדים בוגרים יותר: ניתן להכין בובות אצבע של מותק הורודה ומותק השחורה ולעשות משחק תפקידים ביניהן: מה אומרת מותק השחורה למותק הורודה ולהיפך. באמצעות כך אפשר לתת מקום לתחושות שמרגישים כאשר שומרים את הדברים בבטן (למה לא רוצים לספר, מה קשה בלספר) וגם לתחושות שמרגישים כאשר משתפים.

המפלצת שקראו לה בהההה

המפלצת שקראו לה בָּהההה! – על סטריאוטיפים, חריגוּת, ביטחון עצמי וחברוּת

 עלילת הספר

 הספר “המפלצת שקראו לה בָּהההה!” שכתב יורם עבר-הדני ואיירה שרון אלפרט (ספרית פועלים 2007) מספר את סיפורה של מפלצת שהוריה החליטו לקרוא לה: בָּהההה. בָּהההה יוצאת לשחק לתומה ובכל פעם שהיא פוגשת מישהו שיכול להיות ידיד היא מציגה את עצמה ואומרת את שמה, כמו שקורה בדרך-כלל כאשר פוגשים מישהו חדש. אלא שבמקרה של המפלצת בּהההה מיד כאשר שומעים בני שיחהּ את שמה – הם נבהלים ובורחים. כך, בורחים מבּהההה עכבר, חתול, נמלה, חרגולה ששותה קפה, פיל שמשתזף, סוס יאור וג’ירפה. המפלצת בהההה נעצבת אל ליבה ומחליטה שמהיום והלאה לא תספר לאף אחד איך קוראים לה. עד שהיא פוגשת במפלצת ירוקה. המפלצת הירוקה שואלת את בּההה לשמה, ובּההה לא עונה. למרבה המזל עוברת במקום זיקית, ששואלת את המפלצת הירוקה לשמה. המפלצת עונה: “בּוווווו!”. בּהההה שומעת את זה ומיד מגלה למפלצת הירוקה את שמה. המפלצת בוווו אינה נבהלת אלא צוחקת, וכך הופכות בוווו ובההה לחברות הכי טובות, ומהר מאד כולם מתרגלים לשמות שלהן ומכנים אותן: בֻּבָּה, שזה חיבור בין בּוווו ובָּהההה, “ובֻּבָּה זה ממש לא מפחיד”.

המפלצת שקראו לה בההה

מתחת לפני השטח: באלו תכנים רגשיים עוסק הספר

סיפורה של המפלצת בָּהההה מתאר לנו, למעשה, את סיפורם של ילד או ילדה שמאפיין כלשהו שלהם מרחיק מהם ילדים אחרים, על אף שהם כלל לא מכירים את הילד או הילדה האלו. זהו בעצם סיפור על סטריאוטיפים ועל דעות קדומות. ילדים עלולים להתרחק מילד מסוים בגלל שמו, מוצאו, מראהו או אופן לבושו; כל אלו הם מרכיבים בסיסיים בזהות. כאשר המפלצת בּהההה מציגה את עצמה היא מבחינתה מציגה לעולם את המרכיב הראשוני והחשוב בזהותה: שמה; אין זה פלא שהתרחקותם של האחרים בסביבתה ממנה – גורמת לה לא לרצות לומר עוד את שמה. כלומר, ילד שמאפיין כלשהו בזהותו גורם לאחרים ללעוג לו ולהתרחק ממנו – מתחיל לחוש בושה במאפיין זהות זה. מאחר ומאפייני הזהות הם אלו שמרכיבים את זהותנו ומהווים חלק כה משמעותי באני שלנו – אותו ילד עלול לפתח תחושות של בושה וחוסר ביטחון בעצמי שלו. זהו גם סיפור על שוֹנוּת או חריגוּת. יתכן והחיות ברחו מבָּההה מפני שהיה לה שם חריג ומשונה בעיניהם. ילד הנושא עמו חריגות כלשהי חש אותה כמאפיין בזהותו. אִם החריגות מעוררת תגובות של לעג, התרחקות או חוסר קבלה של הסביבה – בושתו של הילד סביב חריגותו תגבר, ובעקבות כך הוא עלול להימנע מיצירת קשרים והתקרבות לילדים אחרים.

הדרך למנוע תחושות של בושה וחוסר ביטחון עצמי אצל הילד –  או לטפל בהן כאשר כבר ישנן –  היא באמצעות מתן לגיטימציה למי שהוא על כל תכונותיו ומאפייניו. בספר זה הלגיטימציה מיוצגת באמצעות דמותה של המפלצת בּוווו אשר בטוחה בעצמה ובשמה על אף מבהילותו הפוטנציאלית ואומרת אותו בקול רם ובפה מלא. כשהמפלצת בהההה עדה לכך היא מבינה שגם לה אין במה להתבייש וגם שהיא כנראה מצאה לה חברה שלא תלעג לה. המפלצת בוווו מקבלת את שמה כחלק ממנה ובטוחה בו על אף תגובות הסביבה. ילד המתמודד עם חריגות כלשהי או עם מאפיין זהות שמרתיע את שאר הילדים – זקוק במיוחד לחוויה של קבלה ואהבה מסביבתו הקרובה; ככל שיפנים את אלו – יוכל לעמוד בביטחון גם מול חברת הילדים.

כאשר החיות האחרות בסיפור רואות את הקשר האמיץ והקרוב שנוצר בין בָּהההה ובוווו – הן כבר לא מפחדות מהן ואפילו רוצות בחברתן. כלומר, כאשר ילד זוכה בסביבה תומכת ומפנים אותה לתוכו – תקל עליו ההתמודדות גם בחברת בני גילו וההתקרבות לילדים בסביבתו. בָּהההה נזקקה לחברה אחת בלבד שתראה לה שהיא לא מפחדת מפניה, כדי שתוכל לקבל את המאפיין בזהותה שסביבתה נרתעה ממנו. ברגע שזכתה בהההה לחברה אחת כזאת – היא כבר יודעת שקבלה ואהבה הן אפשריות ושיש מי שלא יבהל ממנה ואף ירצה בקרבתה.

למי מתאים הסיפור וכיצד ניתן לעשות עבודה רגשית בעזרתו

הסיפור מתאים לילדים מגיל 4.

למי אפשר לקרא את הסיפור

עבודה רגשית שניתן לעשות בעזרת הסיפור

במסגרת גן ילדים: לקבוצות של ילדים שיש בתוכן ילדים פחות מקובלים, דחויים או שמהווים מושא ללעג.

הילדים יכולים להכין מפלצות מחומרי יצירה ולדבר מקולה של המפלצת שלהם: מה היא רוצה לומר לחיות שלא מוכנות להיות חברות שלה; מה היא רוצה לספר להן על עצמה. בנוסף, ניתן ליצור דמויות של החיות ולנהל משחק תפקידים, בהן החיות מספרות ממה הן מפחדות במפלצת בההה, וכן מספרות על משהו בהן עצמן שהוא מפחיד או שונה.

לילדים שמתקשים לקבל ילדים אחרים השונים מהם.

באמצעות הכנת המפלצות ומשחקי תפקידים ניתן לאפשר לילד להזדהות הן עם דמות החיות שמסרבות להתחבר עם בָּההה והן עם בָּההה עצמה. המטרה היא להביע ולתת מקום גם לרתיעה מן השונה, אך גם לאפשר הזדהות עמו ובאמצעות כך הרחבת טווח הרגשות.

לילדים שמאפיין מסוים בזהותם מעורר בהם בושה וחוסר ביטחון.

ניתן להכין עם הילדים את המפלצת בָּההה ואת המפלצת בּוווו: לאפשר לילד להיות דמותה של בָּההה ובאמצעות כך להביע את תחושות העצב והבושה שהיא חשה; כמו כן, אפשר לבקש מהילד לומר לחיות האחרות מה בההה מרגישה וגם להכין רשימה של כל הדברים הטובים שיש בבָּההה, שהחיות שמתרחקות ממנה לא זוכות להכיר ושכדאי להן להכיר. בנוסף, ניתן לאפשר לילד לשחק את דמותה של בּוווו ובאמצעות כך להתחבר לכוחות שבתוכו.

חדשות
צרו קשר

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון

נושא

תוכן ההודעה

054-2440988